https://www.facebook.com/share/p/1SL1AkaYb6/

"הכל טוב ויפה". זהו שמו של הספר החדש של רות בידרמן. ולפני שאספר על מה הספר ולמה כדאי לקרוא אותו, אני מזמינה אתכם לעצור רגע ולחשוב: כמה פעמים אנחנו אומרים “הכול טוב ויפה”, כשבהמשך המשפט מסתתר “אבל”. כמה פעמים הביטוי הזה נאמר באופן אוטומטי, כשלא באמת טוב ולא באמת יפה, אבל הורגלנו, לפעמים כבר מהבית, להסתיר את האמת שלנו ולהתחשב במה שאחרים יגידו. הרי מה שבחוץ קובע לפעמים הרבה יותר מהקולות שבפנים…
הספר מתחיל במרוקו ועוקב אחר תולדותיה של משפחה אחת על רקע ההווי של הקהילה היהודית במלאח. התיאורים כל כך חמים ועשירים, שמרגישים כאילו אנחנו מטיילים בין הסמטאות, שומעים את השפה המרוקאית מתערבבת עם תפילות בעברית, וטועמים את המטבח העשיר. לא פעם חשבתי על המחזמר “כנר על הגג” ועל השיר “מסורת”. רבים מהדברים בספר נעשים בשם המסורת: חתונה בגיל צעיר, נישואים בתוך המשפחה, כבוד המשפחה, תפקידה של האישה והמטבח שלפעמים הופך לבית הספר לחיים עצמם.
אולי, כשאתה בגולה, המסורת היא זו ששומרת עליך. אולי היא בסיס יציב כשאי אפשר לסמוך על שום דבר אחר. ואולי היא הדבר היחיד שנותר כשאורזים מזוודות ועולים לישראל.
אבל זהו לא רק סיפורה של משפחה אחת. זהו גם סיפורו של היהודי הנודד, שסוף סוף זוכה לעלות לישראל. ודווקא כאן, כשהכול כביכול “טוב ויפה”, מתרחשת אחת הדרמות הגדולות של המשפחה. היא פוגעת בקשר הראשוני ביותר ומציפה שאלות: מי היא אמא טובה? מי היא בת טובה? מי הוא בעל טוב? האם אפשר לתקן משהו שנשבר לרסיסים? האם יש מספיק חמלה ואהבה בעולם כדי לסלוח?
הספר עוסק בנושאים רבים, אבל אותי תפס במיוחד נושא החירות. האם מישהי שנכפו עליה בחירות במשך רוב חייה מסוגלת לקחת אחריות על הבחירות שלה? האם כל שבירת מוסכמות היא באמת מעשה של חירות, או של כאב עמוק ושל מרד? למרד במוסכמות ובמסורת יש מחיר. גם לחירות יש מחיר. האם מי שבוחר ללכת עד הסוף באמת מוכן לשלם אותו? והאם זה היה שווה?
זה ספר אמיץ וחכם, שמספר סיפור משפחתי בכמה קולות ומכמה זוויות, בלי לשפוט אף צד, בלי לנסות לייפות דברים, רק כדי שאפשר יהיה להמשיך להגיד “הכול טוב ויפה”.
ואם אחרי הקריאה נצליח להגיד “הכול טוב ויפה”, בלי להסתיר את מה שכואב באמת, אולי הספר הזה עשה את שלו.
ואם אחרי הקריאה נצליח להגיד “הכול טוב ויפה” מתוך בחירה וחירות פנימית, ולא מתוך הרגל, אולי הספר הזה עשה את שלו.