אסור להתל באבן/צביה פלץ-פורר
הוצאת גוונים, 2005
127 עמ'

הספר הוגש לי לסקירה על ידי הסופרת. הוא כולל את הנובלה שעליה כתבתי, ועוד שישה סיפורים קצרים

גיבורת הנובלה היפה והעדינה הזו, שנעה בין ההווה לעבר, היא חווה, חוול'ה בפי בני משפחתה. חווה גדלה בצל שואת יהודי רומניה, להורים ששרדו את טרנסניסטריה, וספגה את הסיפורים מ"שם", על הזוועות, התושייה, ועל אלה שלא שרדו. אביה של חווה הוא סתת מצבות, ופלץ-פורר מפליאה לתאר איך חווה הילדה מתבוננת בו עובד עם פטיש ואזמל בדייקנות, עושה באבן כרצונו ואז מדביק בעדינות רבה עלי זהב דקיקים בתוך כל אחת מן האותיות, שאותן היא לומדת להכיר הודות לעבודתו.
תמונת הנגטיב של חווה המהורהרת היא בן דודה מדרגה שניה, שמגיע עם הוריו לבקר את המשפחה החיפאית – נער חסר מעצורים ותזזיתי, שמפעיל את קסמיו על חווה המאופקת, הקשורה בטבורה למשפחתה, ולא פעם מסבך אותה בהרפתקאות שהוא יוזם. חווה ובן הדוד מייצגים את שני הקטבים של "לזכור ולשכוח" בקרב הדור השני – חווה רוויה במוות, של אלה שלא הכירה ושל המתים שאביה מסתת את מצבותיהם, ולא בכדי היא מצטטת את "פוגת המוות" של פאול צלאן; היא ינקה חלב שחור מרגע הולדתה.
חווה מפנימה את המסר של אביה, האומר לה במעין צוואה ש"אסור להתל באבן". האבנים, אבני המצבות, זוכות ממנה לטיפול מסור אחרי שכל המבוגרים במשפחתה הולכים לעולמם זה אחר זה, ונקברים באותה שורה שרכשו מבעוד מועד בסצנה שיש בה אלמנטים קומיים. היא מבטיחה להם בעודם בחיים שתדאג לאבנים. מבטיחה – ומקיימת. מדי יום שנה של כל אחד ואחת מהם, וגם ביום כיפור ובתשעה באב, היא עולה אל הקברים, מנקה, מטפחת ומלטפת את המצבות. היא אף אוספת אבנים מיוחדות שהיא מוצאת ושומרת אותן בכיסה כדי להניח אותן על קברו של אביה. בקטע משעשע בספר, יצרן מצבות מגלה לחווה שהשם שאהבה כל כך, "אבני זיכרון", נבחר מפני שהוא מתחיל באות א', מה שנותן לו יתרון עסקי. "לאבלים אין כוח לחפש הרבה", הוא אומר לה.
בן הדוד, לעומת חווה, מייצג את הקוטב של השכחה. מבחינתו, החיים לא נמשכים על אף מה שקרה; כלום לא קרה. מפגש משפחתי שבו בני המשפחה מתחילים להעלות זיכרונות קשים, נקטע באיבו בגלל מעשה שובבות זדוני שלו. בעוד שחווה ממשיכה להתגורר בבית ילדותה גם לאחר מות הוריה, בין הגובלן של האישה הקוראת לגובלן של האישה הכותבת, עם פטירת הוריו בן הדוד ממהר למכור את דירתם ומשליך לרחוב את כל תכולתה, כולל אלבומי התמונות והגובלנים.
תחושת מלנכוליה שורה על הקריאה. ההמתנה של חווה הילדה ובהמשך, של חווה האישה, לבן הדוד שיגיע, והאכזבה שמגיעה איתה בכל פעם מחדש. הידיעה שהוא ישבור את ליבה. כובד הראש שלה, הכבד כאבן, אל מול קלות הדעת שלו.
במהלך הקריאה נזכרתי ב"שלאף שטונדה" הנהדר של יהודית קציר, שגם הוא מתרחש על רקע חיפה בצל המבוגרים מ"שם", וגם בו יש בית עלמין וגיבורה המאוהבת בבן דודה. חשבתי גם על "אנשי פינות" של אסתי ג. חיים, שגיבורתו, דור שני לשואה, ממשיכה להתגורר בדירת ילדותה החיפאית. אם אהבתם את שניהם, אני בטוחה שתיהנו מהנובלה של פלץ-פורר, שאין בה מילה אחת מיותרת והכול בה מצטרף למארג יפהפה ומדויק.

*עיון בנובלה "אסור להתל באבן"/ צביה פלץ פורר

"אסור להתל באבן" של צביה פורר הוא סיפור יפה ומושך על מוות וזיכרון, על המשקל

המשתלט של עולם שאבד אך לא נותן לך לשכוח אותו ועל המאבק להשלים עם המשא הזה .

הבניינים של שלהי המאה ה- 20 של חיפה מתחרים עם צללי צ'רנוביץ של ימים עברו, תחנת

הרכבת המרכזית עם בתי הקברות שלידה.

פורר מטפלת במיומנות בתבנית הזמן של הנובלה. החזרות בזמן (פלש בקים) והתנודות חזרה

להווה מצוינות בבהירות וכך גם המעברים ממקרה אחד למשנהו. התפתחות היחסים בין

הגיבורה – המספרת והדמויות האחרות בהירה באותה מידה , כשכל פיסת אינפורמציה מוסיפה

בטבעיות משהו לסיפור השלם.

מיקום הסיפור – המתרחש בחלקו בבית הקברות – משקף בצורה יפה את הנושא ומתמזג עם

הרגשות הנוסטלגיים של המספרת הרגישה. הסגנון ריאליסטי ופואטי בו-זמנית, ומשתלב

באווירה שבסיפור.

משפט הפתיחה מספק אקספוזיציה קצרה ודרמטית: "בית דגון הטיל צל ענק על רחוב יפו ועל

רחוב העצמאות ועלי, עומדת וממתינה לך ליד הגדר של המקום הזה עם השם הכמעט רומנטי

'אבני זיכרון'.( עמוד 5) תשומת ליבו של הקורא מובטחת מייד ע"י המצב הקונקרטי: מעניקים

שמות לציון – דרך ידוע בחיפה, בית דגון, ולשני רחובות ראשיים לידו, אך גם אם הם חדשים לנו,

אנו נמצאים כביכול במקום שבו היינו כבר קודם. בסוף המשפט כבר הוצגה בפנינו

המספרת–הגיבורה, ה"אני" , מחכה לבן-דודה,הגיבור השני בסיפור , ה"אתה", או האונטגוניסט,

אליו מופנית כל הנובלה, כפי שהיא מופנית אל המקום המרכזי המילולי והסמלי של היצירה,

'אבני הזיכרון' הכמעט – רומנטיות."

המילה "רומנטיות" כשהיא מיוחסת לאבני זיכרון, למצבות, לוקחת אותנו, מעבר לריאליזם, צעד שממנו ה"כמעט" המסתייג מרחיק את עצמו באלגנטיות. וכך מוצגים מייד לא רק המקום הפיזי של הנובלה אלא גם הנושא הראשי בה, האווירה והטכניקה הסגנונית.
* צביה פלץ- פורר, גוונים, תשס"ו 2005
הצגת הדברים (האקספוזיציה) נמשכת בשלבים לאורך כל הסיפור. אחרי שבני-משפחה שונים מוצגים כבר בפרק הראשון, רק כשני עמודים מתחילת הפרק השלישי אנו מקבלים את שמות הגיבורה והגיבור, חוול'ה וארני יחד עם תמונה מפורטת יותר של הרקע המשפחתי. שמה של הגיבורה, היודעת כל ,חוזר פעמים נוספות אך זה של הדמות הראשית האחרת – בן הדוד – כמעט ואינו מופיע וכשמוזכר שמו, הוא משתנה ל"אקי" (בעמוד השני של הפרק האחרון ) . בתחילת הפרק הלפני אחרון מתברר שהמספרת מעולם לא עזבה את המקום, שאליו מתייחס משפט הפתיחה של הנובלה, היא עדיין מחכה בתחנת הרכבת לבן-דודה.
שלוש פסקאות לפני הסוף המספרת פונה בקצרה אל אמה המתה כאל "את". "אחר כך אצמיד ידי לכתפה הצרה המחוספסת של אמא ואומר לה, " תיראי איך אני מסתדרת. תציצי בסדק שביקשת שאשאיר לך…ועכשיו יש לי גם את האיש הזה שיכול היה להיות איש כלבבך." בסוף הפסקה הבאה, כשש שורות לפני סוף הנובלה, ה"אתה" הוא שוב בן-הדוד אחריו רדפה כל חייה ושאותו היא צריכה עכשיו לעזוב, כי "אני כבר לא יכולה יותר". ברמה הסמלית צורת פנייה זו יכולה לרמוז, שבניגוד לדמויות האחרות, בן-הדוד הוא יציר דמיון טהור, אולי האני-האחר (alter-ego) של המספרת, אספקט של אישיותה, המשתוקק לברוח מהעבר, מהמשפחה ומהמסורות בהן היא נטועה באופן כה בלתי הפיך, מההבטחה הקשה שנתנה ומהאבנים המכבידות עליה ולא מאפשרות לה לחיות את חייה שלה.
לכל אורכה הנובלה מקשרת בין החיים והמתים, לעיתים בנשימה אחת ובהתעלמות אירונית מחוסר ההתאמה שבשילוב כזה. לקראת סיום הפרק השלישי, אחרי תאור מות בני המשפחה, אנו לומדים שבן-הדוד לא מבקר את קברי קרוביו המתים , והמספרת מוסיפה, כמעט במחשבה שניה, שאינו מבקר גם אותה "וגם לא אותי" . אין זה פלא שהיא חשה כמצבה שעשבים-שוטים כיסו אותה. "ואני מרגישה כאותן המצבות שפסקו לפקוד אותו והן מעלות כתמים ומתכסות בצמחי פרא." אבל אף באכזריות גדולה יותר מתסכלת השגרה של אנשים חיים את תכניותיהם ומפריעה למנוחת הנצח של המתים. לא רק החיים האנושיים ויחסי-האנוש, אלא אפילו הנוף, עם הבניין החדש המכוער, הפכו לבני-חלוף, זמניים, וארעיים. " ואתה לא יודע שבשנה האחרונה בנו בניין ענק ומכוער שחוסם להם את מראה הים. אמא לא יכלה לדעת שגם במקום הזה הנוף הוא ארעי."
כך בביקורה האחרון בשורת קברי המשפחה היא הביאה אבן אדומה מהחוף, שמוסתר כעת, לקבר אביה.
פורר משתמשת לעתים קרובות בפרט בולט כזה כדי לבטא את עמדתה בצורה אפקטיבית. בפרק שני, למשל, בפגישת המספרת עם חוצב הקברים, היא מזכירה כדרך אגב שהיא מקווה שהלה לא יזכיר לה כיצד אביה אחר פעם, לסיים מצבה. הערה זו מספרת רבות גם על האב וגם על בתו ועל יחסה של הבת לאב. בסצנה הזו מספרים לנו על בחירתו של חוצב המצבות בשם 'אבני-זיכרון' לעסק שלו, כדי שתתחיל באות "א" ותהיה בראש הרשימה של חברה קדישא ," באחת הפעמים סיפר לי בחיוך ערמומי שהבליט את הרווח שבין שיניו, כי השם ' אבני זיכרון' היה רעיון שלו לצרכי הרשימה של חברה קדישא, כך בזכות ה-א' במילה 'אבני ' הוא הגיע לראש הרשימה. לאבלים אין כוח לחפש הרבה, אמר, וככה הראשונים זוכים." אולם בו-בזמן , השם הנבחר הוא גם המתאים ביותר למצבות. בטכניקה הנאראטיבית פרט זה עובד באופן דומה בשתי רמות : בהדגישו את ערמומיותו של בונה המצבות הוא מבליט בצורה נפלאה את היושר הנאיבי התמים של אבי המספרת, ובו בזמן מקיים פרט זה גם את תפקידו הסמלי בנובלה.
רבות מההערות של המחברת נראות לנו מדויקות מאוד ואנושיות כאחד. בפרק השישי, למשל, היא מבכה את העובדה שהרווחים בין המצבות כה צרים. משפט מאיר כזה יכול להציג בצורה תמציתית מה שעל-פי רוב דורש פסקאות ארוכות של תיאור, כמו גם, למשל, משאלת-הלב של האם, שתוך שנים מספר יתאחדו כל בני המשפחה (פרק 3) .
פורר מתמצאת לא פחות גם בתחום החזיונות והחלומות. בסצנה האחרונה בפרק 9 הגיבורה מנגדת את תגובתו של מנחם (המנחם, הוא שם שמתאים לה עצמה, כפי שהיא מודה עמוד אחד לפני סיום הנובלה) עם חזיונה של רקדנית בין המצבות ועם תגובתו האפשרית של בן-דודה. הלה יחשוב – היא משערת – שבתי הקברות שגעו אותה. בחלומה באותו לילה בן-הדוד המודרני האגרסיבי והארצי, מחבר רמקולים לענפי העצים ורוצה את באך כמוסיקת רקע לריקודים בבית-הקברות היהודי, כשמנחם, המגן ובעל הזיקה למסורת, מציין שמוסיקה נוצרית אינה מתאימה למקום זה.
זו נובלה יפיפייה. היא מזכירה לי את "המתים" “THE DEAD") ) , היצירה האחרונה באוסף הסיפורים הקצרים של ג'יימס ג'ויס "דבלינאים" (“DUBLINERS”ׂ) עם הסיום האופייני של, "השלג הנופל בקלילות…על כל החיים והמתים".
(THE SNOW FALLING FAINTLY … UPON ALL THE LIVING AND THE DEAD") .
שני הסיפורים חולקים לא רק עניינים תמאטיים אלא גם אותנטיות המשכנעת את הקורא שהמצבים המתוארים נטועים עמוק בהתנסויות אישיות. אם זו אמת-ביקורתית ידועה שהפסקה האחרונה בסיפורו של ג'ויס היא שיר-פרוזה גדול, רבים מאיתנו יבחינו שהנובלה המרגשת של פורר נכתבה בידי משוררת.
נובמבר 2005

זאב הרסט- מרצה בכיר אמריטוס
החוג ללשון וספרות אנגלית,
אוניברסיטת חיפה

משה גרנות

אסור להתל בלב

על ספרה של צביה פלץ-פורר, "אסור להתל באבן", גוונים 2005, 127 עמ'

נדהמתי כשנוכחתי לדעת ש"אסור להתל באבן" הוא ספר הפרוזה הראשון של המחברת. היא אמנם פרסמה ב 1990 ספר שירים ("ימים דקים"), וגם זכתה בפרס על הסיפור "האישה האדומה" המשובץ בספר, אך כאמור, הנובלה וששת הסיפורים שבספר זה הם חיבור הפרוזה הראשון של המחברת שראה אור כספר, וזה באמת מעורר התפעלות, כי הכתיבה היא מדויקת להפליא, הלשון עשירה ופיוטית מאוד, התיאורים מרהיבים, והעלילה מסקרנת ומרגשת. לא פלא שהספר כולו זכה בפרס מטעם קרן תרבות חיפה.

דרך הטבע הוא שאין מתייחסים ברצינות רבה מדיי להמלצות שהמחבר מתפאר בהן על גב ספרו, אבל במקרה דנן, אני חושב שהממליצים (ביניהם – חיים באר וצרויה שלו) לא העתירו די שבחים על היצירה הזאת, כפי שאמנם מגיעים לה.

הספר פותח בנובלה "אסור להתל באבן", שבמרכזה הדוברת חוה, חוהל'ה, ילדה, נערה, אישה צעירה, המאוהבת בבן-דוד רחוק בשם אקי, שנוטע בה תקוות של אהבת נצח, אבל מהתל בלבה ומעולל שרשרת של אכזבות ועלבונות. שניהם ילדים של ניצולי שואה אלה שנושאים בליבם זיכרונות נוראים מעברם בימי מלחמת העולם השנייה – בעיקר מזוועות טרנסניסטריה, אליה גורשו יהודי בוקובינה וצפון רומניה. הוריהם ודודיהם נפטרים בזה אחר זה, ונקברים בחלקות קבר בחיפה, למרות שחלקם גרו בתל-אביב. הדוברת מבקרת את הקברים כולם בקביעות, ומייחלת שגם אקי יעשה כן, וייפגשו שם, ואולי יקנו גם לעצמם חלקות קבר בשכנות להוריהם, חלקות שיכריזו כביכול על אהבת נצח. אקי, איננו מחשיב את הדת, מזלזל בקברים, ואיננו מייחס חשיבות אף לזיכרונות הוריו. עם מותם הוא מוכר את דירתם וזורק את מיטלטליהם. לולא חוה הצילה חלק מהם, ובעיקר אלבומי תמונות – היה הכול נשלח לאלטע זאכען או לפחי האשפה.

אקי הוא פרא אדם, והיחסים בינו ובין חוה מזכירים את שירו המלבב של אהוד מנור "ילד רע" (לחן קן גלובוס, זמרה – ריקי גל): "בני, בני, ילד רע / אני אוהבת אותו / כל-כך נורא". הוא מלמד אותה להתנשק, ומציע לה להתאמן בזה, כדי שתוכל לשחק בסרט שהוא עתיד לביים (אימא של חוה סייעה לו לקנות מסרטה). הוא מעדיף את משפחתה של בקי חיון השמחה שבאותו בניין, על פני המשפחות העגומות שלהם. הוא מאיים על חוה שיילך לבקי אם לא תרשה לו לעבוד על לוח המצבה שאבא שלה הביא הביתה כדי לחרות אותיות ולמלא אותן בעלי זהב. היא נאלצת להסכים, והוא ברשלנות שופך את הנוזל הדביק ומאבד את פנקס עלי הזהב ברוח. חוה נאלצת להיות עדה אילמת וכואבת לעוגמת הנפש ולנזק הכספי שנגרמו לאביה. אקי מקניט את חוהל'ה ומספר לבקי, ולא לה, מה ההורים עושים במיטה. הוא מושך את חוהל'ה בחוסר אחריות משווע למים העמוקים שבים, והיא כמעט טובעת. דודה ליזה, היא ניצולת שואה שהגרמנים עשו בגופה ניסיונות מפלצתיים, ולכן היא חשוכת ילדים. היא סורגת סוודרים קטנים ותורמת אותם לוויצ"ו. אקי יורה בטנק הצעצוע שלו גפרור בוער אל חיקה, בורח ,וסופג בעקבות כך סטירה מצלצלת מאימו. הוא לעולם איננו משלם עבור כניסה לכרמלית, אלא תמיד מתפלח. בילדותו ברומניה הוא  נשכר על-ידי בן הכומר לשמש כנושא הקטורת בתהלוכה של נוצרים. הוא נענש על כך קשות, אך זה לא הפריע לו לחזור על כך גם בחג הפסחא שלהם. אבא של חוה, סתת מומחה של מצבות, מוזמן לתקן מצבות בבית הקברות בכנרת. אליו מתלווים חוה ואקי. חוה רוצה להראות לאקי את שירי רחל שבגומחה שבקברה, אבל אקי לועג לכיתוב על המצבות, נעלם לה, ויוצא לשחות בכנרת בלי רשות.

מה מושך כל-כך בפרא האדם הזה, שעולב בה, המהתל בלבה ומאכזב אותה ללא הרף? ייתכן שזה החופש שהוא מרשה לעצמו בבתים העצובים האלה של ניצולי השואה, הנושמים תרבות (אימא של חוה קוראת אדוקה של שירי פול צלאן, בן עירה – צ'רנוביץ, של רילקה ושל היינה; אביה מעריץ גדול של התנ"ך), וייתכן שיופיו של אקי הוא שסנוור את עיניה של חוה, כמרומז רק פעם אחת בתוך הנובלה (הבנות במועדון הסטודנטים מפנות את ראשיהן אליו כשהוא נכנס – עמ' 76).

בסיפור המסגרת של הנובלה מתוארת המתנתה של חוה בתחנת הרכבת של חיפה ובבית הקברות כדי להיפגש עם אקי, כפי שהבטיח מספר פעמים, ולא קיים. היא מגיעה לתחנה שלוש פעמים, כל פעם מתוך תקווה שברכבת הבאה הוא עשוי להגיע. בין לבין היא מסתובבת בקרבת מקום בחיפה התחתית, שם עולים בה זיכרונות על ילדותה, על עברם המר של הוריה ודודיה, ועל מעלליו של אקי. כשהיא חוזרת בפעם השלישית לכיוון התחנה, היא מוצאת אותו חוגג בבר, כשבצידו האחד בחורה ג'ינג'ית, ובצידו השני ימאי גדל גוף. היא מחליטה להתנתק ממנו, ולהיות בת זוגו של מנחם, איש טוב שמסייע לה בביקוריה בבית הקברות, איש שמכבד את המתים.

"אסור להתל באבן" הוא משפט שנהג לומר אביה הסתת של חוה (עמ' 54, 59), והוא בוודאי מרמז על היחס שלו ושל בתו אל המתים "שם" וכאן. מוטיב חוזר בספר הוא תיאור תמונות גובלן ובהן שתי נשים יפות – אחת קוראת, והשנייה כותבת בנוצה, מוטיב המרמז בוודאי על עולם של שלווה ונועם שזכו בו פעם דור ההורים, ואשר חווה אחר כך את זוועות מלחמת העולם השנייה.

גם בחמישה מתוך ששת הסיפורים, המופיעים בספר אחרי הנובלה, הגיבורות הראשיות הן "בנות", ורק בסיפור "המלאך הגואל" הגיבור הוא הילד שמוליק. בארבעת הסיפורים הראשונים הגיבורות הן נשים נוירוטיות:

ב"לילה כתום" הגיבורה מוטרדת בליל החתונה שלה מכתם כתום על הקיר ומהצבע הכתום של מצעיה.

בסיפור "הקבלן" הגיבורה, שרה, מצויה בחרדה קיומית – היא בטוחה שהקבלן הערבי חאלד, שבנה ברשלנות את בית החלומות שלה ושל יואל בעלה, ואשר יואל מתכוון לתבוע אותו לדין – שקבלן זה מבקש להרוג אותה. היא מסתגרת בחדרה, חוסמת את הדלת, ומייחלת שהשכנה תצא כדי שתוכל לבקש סיוע והצלה.

חנה, מהסיפור "האישה האדומה", אימצה עם שמואל בעלה ילד אדמוני ויפהפה, והעניקו לו את השם אור (הדומה לשם בנה המיוחל של רחל המשוררת בשיר "עקרה" – אורי). היא חוששת לחגוג לו בר-מצווה, כי נודע לה שאימו הביולוגית הייתה סטודנטית דתייה, אדמונית ויפהפייה, והיא ביקשה שבבוא היום יקיימו את הבר-מצווה של הילד בבית-כנסת, ושיקרא את פרשת השבוע "וישב". החשש שמא תפגוש את האם הביולוגית שתרצה להחזיר לעצמה את הילד, הופך לפוביה של ממש.

בסיפור "אוויר" ההתנהגות של הגיבורה, רחל, גובלת בפסיכוזה: היא גרה ליד ואדי בחיפה, והיא מבועתת מזיהום האוויר שמהווה סכנת נפשות לכל מי שיוצא מהבית ונושם את האוויר המחליא. האימה מפני החוץ גורמת לה להסתגר בבית, ולא לפתוח את הדלת לחתולה שמבקשת לצאת לצרכיה, לשכנה שמבקשת כוס חלב, ולבסוף היא מרותקת למיטה, ולא מסוגלת לפתוח את הדלת לילדיה שחזרו מהגן ומבית הספר.

הגיבורה של הסיפור השישי "הכינור" היא ילדה שאביה מכריח אותה ללמוד כינור אצל מורה צועני קפדן, שצובט אותה על כל משגה ומדיף ריח של בית מרזח. היא חולמת חלומות זוועה על צוענים שחוטפים ילדים, והישועה שלה מגיעה כאשר המשפחה עמדה לעלות לארץ, ושלטונות רומניה לא הרשו להם לקחת עמם את הכינור.

בסיפור החמישי "המלאך הגואל", הגיבור, כאמור הוא הילד שמוליק, שהולך עם אביו להתפלל בבית הכנסת ביום כיפורים חם במיוחד. המזגן מושך את תשומת ליבו, וברגע של חוסר תשומת לב, הוא מוריד את המתג, והקהל בבית הכנסת נחנק מחום. אישה שמנה מעזרת הנשים מצביעה עליו כעל האשם, והוא מצמצם עצמו בתוך גומחה של ספרים. המלאך הגואל היא אישה לבושה לבן, כנראה לא יהודייה, שנכנסת לבית הכנסת בחיוך, מרימה את המתג, ויוצאת החוצה. כך באה עליו הישועה, והגאולה השלימה מגיעה כאשר הילדים נדרשים לצאת מבית הכנסת בקריאת ה"יזכור".

הקורא חש שהספר נכתב מתוך כאב, בכנות אמת, מתוך הבנה עמוקה לנפש האדם ובכישרון גדול.

אביא כאן דוגמית מבין התיאורים הפיוטיים שבספר – בסיפור "הכינור" מסופר על שכנה בשם קארינה המפליאה לנגן בכינור:

"… משהחלו אצבעותיה נעות על הקלידים, שכחנו הכול. ידיה של קארינה היו ארוכות ויפות, חפות מכל קישוט; לפעמים עשתה בידה הימנית תנועה מהירה ונדמה היה לי כי היא אוספת לתוך כף היד את כל קלידי הפסנתר, אך כשהרימה ידה תמיד חזרו הקלידים למקומם. לצלילי הפסנתר היה צבע. כשקארינה ניגנה בו הם היו כחולים כהים ועמוקים כים, וכשניגנה הבת, הם היו ירקרקים, בהירים ושוצפים כגלים, ובקצה הגן נעו שתילי התירס מצד אל צד בריקוד ירוק". (עמ' 124).

הספר כבש אותי, ואני מניח שזאת תהיה תגובתו של כל בעל חך אוהב ספר.