**ויש להביט בדברים / אהובה רקנטי**

סוקרת: עידית גרמה

אני אוחזת בידי את *ויש להביט בדברים*, ספר השירה השני של אהובה רקנטי, שיצא לאור בשנת 2025 בסדרת "חוט הכסף" מבית "משיב הרוח", בעריכתם של בכל סרלואי ואליעז כהן.

אני נכנסת אליו אחוזת קסם, אל עולם שבו מקצב המילים פועם בתדר אחר; אל רחש קדמוני ש"בונה קן לחלומות המילים", ומנסה לכוון את התדר. ואני מתמסרת.

אני נותנת ליונקי הדבש, לסיסים, לחתולת הרחוב ולאיילה שאיבדה את דרכה עד עלות השחר לנגן פרטיטורה מימי בראשית; להתהלך איתי בתוך חידת החדלון, ולתהות לא רק על מה שהיה ואיננו, אלא גם על ימי העיר הטובעים ותובעים — על אלה הצרורים בצרור החיים, ועל אלה הנעים לעיתים אחורנית ונבראים מחדש בתוך המבט.

רקנטי, בעדינות שאין לה קץ, משאירה לי קריאת כיוון ונקודת מבט. ומתוך המבט הזה אני מגלה קולות מוכרים ואהובים: את רחל המשוררת ולאה גולדברג, את זלדה, את הלל בבלי, את דליה רביקוביץ ועוד. ובכל זאת, קולה של רקאנטי נותר מובחן, עצמאי, חד-פעמי.

היא יודעת, כמו שרק משוררים מיומנים יודעים — ובמקרה הזה, משוררת — לגעת בנקודה פנימית שמרעידה את מעמקי הנפש והקרביים. היא יודעת להפוך שמות לזיכרונות חיים, ולתת למבט בשם, הנמתח על גשר, להפוך לצליל מוחשי שקשה להישאר אדישים לתיבת התהודה שהוא מותיר אחריו.

השפה של רקנטי מלהטטת בין אושה לערגה; בין שפת תפילה של בין השמשות לבין שפת גאולה של טרם עלות השחר. וכמו "גל גואה / בלב הופך דמעת אושר", נצרבת בפיתולי העצב ההכרה כי דברים אינם מתקיימים לנצח.

קולה של רקנטי הולך מסוף היער ונשבר אל סופו, ועולמה שב ונברא בדומיה. יש בשירה שלה תנועה מתמדת בין היעלמות להתגלות, בין זיכרון לאובדן, בין מה שנגלה לעין לבין מה שהמבט מבקש להציל מן החדלון.

"ובכסות הערב שזורים כוכבים

ובתוך הפרימות געגוע לשלם, לעוטף".

ואולי שם, בתוך הפרימות האלה, נמצא גם סודו של הספר: היכולת להביט בדברים — לא כדי לאחוז בהם, אלא כדי להעניק להם עוד רגע של חיים. להביט, להקשיב, להתמסר למילה, ולגלות כיצד מתוך השבר, מתוך הגעגוע ומתוך הדומיה, העולם יכול להיברא מחדש.