מחסום כתיבה: למה זה קורה ואיך משתחררים ממנו
מחסום כתיבה אינו עצלנות. הוא מערכת הגנה.
זו אולי אחת האמירות השגויות ביותר שיוצרים אומרים לעצמם.
ברוב המקרים, הבעיה אינה מחסור ברעיונות. גם לא חוסר כישרון.
החל משנות השבעים והשמונים החלו להופיע מחקרים אקדמיים — בעיקר בתחומי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית וההתנהגותית — שהראו כי מדובר בתופעה שניתן לתאר ואף לטפל בה באופן שיטתי.
מהו בעצם מחסום כתיבה?
החוקר Mike Rose, מרצה לאנגלית באוניברסיטת UCLA, ערך בשנת 1980 מחקר שהתפרסם בכתב העת College Composition and Communication תחת הכותרת "Rigid Rules, Inflexible Plans, and the Stifling of Language". הוא בחן עשרה סטודנטים לתואר ראשון — חמישה שסבלו ממחסום כתיבה כרוני וחמישה שלא — וניתח את תהליך הכתיבה שלהם.
הממצא המרכזי: הסטודנטים שסבלו ממחסום כתיבה לא סבלו מחוסר ידע או כישרון. הם פעלו לפי כללים נוקשים ("אלגוריתמיים") לגבי איך כתיבה טובה חייבת להיראות — למשל "כל פסקה חייבת לפתוח במשפט תמציתי" — בעוד הסטודנטים שלא סבלו ממחסום השתמשו בכללים גמישים יותר (heuristics) שהתאימו את עצמם למצב.
זהו הבדל מהותי.
מי שאינו יודע לכתוב זקוק ללמידה.
מי שמתמודד עם מחסום כתיבה, לפי הממצא של רוז, זקוק לרוב לשחרור מכללים שהוא עצמו כפה על עצמו, לא לעוד כללים.
למה נוצר מחסום כתיבה?
הספרות המחקרית מצביעה על כך שאין סיבה אחת. בדרך כלל מדובר בשילוב של כמה גורמים.
1 הפרפקציוניסט משתלט
זהו אולי הגורם הנפוץ ביותר, ועולה במפורש ממחקרו של רוז שתואר למעלה.
במקום שהכותב יאפשר לרעיונות לצאת ורק אחר כך ישכתב, המבקר הפנימי נכנס כבר למשפט הראשון. כל מילה נשפטת. כל רעיון נפסל. כל משפט נמחק. כך תהליך הכתיבה נעצר עוד לפני שהתחיל.
2 עומס קוגניטיבי
כתיבה דורשת מהמוח לבצע בו-זמנית פעולות רבות: לשלוף זיכרונות, לארגן רעיונות, לבנות משפטים, לחשוב על הקורא, לשמור על מבנה, לבחור מילים. זהו תיאור מקובל בספרות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית של תהליכי כתיבה (למשל מודל Flower & Hayes), שלפיו כאשר כל המערכות הללו פועלות במקביל, הזיכרון העובד מגיע לעומס. התוצאה היא תחושת "ריק". המערכת מוצפת.
3 פחד מהערכה
מחקרים בתחום מצאו קשר בין חרדת הערכה (evaluation apprehension) לבין מחסום כתיבה. הפחד אינו מכתיבה עצמה, אלא מהיחשפות. מכך שמישהו יקרא, ישאל, יבקר, או יתעלם. פחד כזה מפעיל מנגנוני הימנעות שמתבטאים כדחיינות או כחסימה.
4 ניסיון לכתוב את כל הספר בבת אחת
זו טעות נפוצה שעולה שוב ושוב בספרות הייעוץ לכותבים: המוח מתקשה להתמודד עם משימה בסדר גודל של "לכתוב ספר", אך מסוגל היטב להתמודד עם המשימה הקטנה של "לכתוב את המשפט הבא".
מה באמת עובד?
כאן מגיעה אחת התובנות המעניינות של המחקר.
הפסיכולוג Robert Boice חקר במשך עשרות שנים סופרים ואנשי אקדמיה שסבלו ממחסום כתיבה כרוני, ופרסם על כך מספר מחקרים וספרים (בהם Professors as Writers, 1990, ו-How Writers Journey to Comfort and Fluency, 1994).
אחד הממצאים החוזרים במחקריו: לא לחכות למוזה, אלא לייצר הרגל כתיבה קבוע ומוגבל בזמן (לרוב מפגשים קצרים של 30–90 דקות). בעבודותיו על "ניהול קונטינגנציות" (contingency management), כותבים שכתבו לפי לוח זמנים קבוע, גם ללא תחושת השראה, הראו רמות יצירתיות ופרודוקטיביות גבוהות יותר מכותבים שהמתינו ל"רגע הנכון".
כתיבה מתחילה בצעד קטן
בספרות המוקדמת של שנות ה-70 (בהקשר זה מוזכר לעיתים מחקרו של Passman, 1976/1977, שעסק בהפחתת התנהגות דחיינות אצל כותבת אחת באמצעות משימות כתיבה קצרות בזמנים קבועים) עולה עיקרון דומה: פירוק המשימה למנות קטנות מאוד יכול לפרק מחסום שנמשך זמן רב.
המסקנה הכללית שהתקבעה בספרות: המוח מתקשה להתחיל משימות גדולות, אך כמעט תמיד מסוגל להתחיל משימה קטנה.
אז איך משתחררים?
כתבו.
תנו לעצמכם אישור לכתוב גרסה ראשונה גרועה. הטיוטה הראשונה אינה אמורה להרשים. היא אמורה להתקיים. (עיקרון מרכזי בגישתו של בויס, ומוכר גם מכתיבתם של סופרים כמו אן לאמוט.)
הפרידו בין כתיבה לעריכה
אל תערכו בזמן שאתם יוצרים. יש בסיס בספרות הקוגניטיבית לכך שתהליכי יצירה ותהליכי ביקורת/עריכה דורשים משאבי קשב שונים, ושהפעלתם בו-זמנית עלולה להפריע זה לזה.
הגדירו זמן ולא יעד
במקום "אכתוב שלושה עמודים", נסו "אשב עשרים דקות". זו בדיוק הגישה שבויס מצא כיעילה: מפגשי כתיבה קצובים בזמן, ולא ביעד תוצר.
עצרו באמצע
עצה שיוחסה לאורך השנים לסופרים רבים, ובהם Ernest Hemingway — להפסיק כאשר יודעים בדיוק מה יהיה המשפט הבא. חשוב לציין: זו עדות אנקדוטלית מריאיונות וזיכרונות (למשל אצל A. E. Hotchner), לא ממצא ממחקר מבוקר. עם זאת, היא עקבית עם עקרונות פסיכולוגיים של "משימה לא גמורה" (אפקט זייגרניק) שמראים שהמוח נוטה להמשיך לעבד משימות פתוחות.
הורידו את רמת האיום
במקום לומר לעצמכם "אני כותב ספר", נסו "אני בודק רעיון". שינוי בניסוח יכול להשפיע על התחושה הסובייקטיבית של איום ולחץ. עיקרון סביר בהינתן הידוע על חרדת הערכה, גם אם אינו מבוסס על מחקר ספציפי יחיד.
לעיתים מחסום הכתיבה אינו נובע מחוסר רעיונות, אלא מכך שאנחנו מנסים לכתוב בדרך שכבר אינה מתאימה לנו. לפעמים הוא מזמין אותנו להחליף קול, לשנות מבנה, לוותר על הצורך להרשים, או פשוט להתחיל מהאמת ולא מהמשפט שאנחנו חושבים שאנשים רוצים לקרוא.
זו אולי הסיבה שהמאבק במחסום כתיבה אינו מתחיל בשאלה "מה עוד אני צריך לעשות?", אלא בשאלה עמוקה יותר: "ממה אני מנסה להגן על עצמי כשאני לא כותב?"
התשובה לשאלה הזו אינה תמיד קלה, אבל פעמים רבות היא המפתח שמאפשר למילים להתחיל לנוע שוב.